אוקטובר 2006
פציעות ספורט מוסקולוסקלטליות בקרב ספורטאים חובבים.
ד"ר עדי פרידמן
היחידה לכירורגיה ארתרוסקופית וטיפול בפציעות ספורט
המחלקה לכירורגיה אורתופדית, ביה"ח האוניברסיטאי של הדסה,ירושלים.
חשיבותה של הפעילות הגופנית הוכחה באופן מובהק באין ספור עבודות במניעת תחלואה, תמותה ובשיפור איכות החיים. המודעות לעיסוק בפעילות גופנית גבוהה מאוד בעולם המערבי
במהלך 20 השנה האחרונות ישנה עלייה מתמדת במספר העוסקים בפעילות גופנית "עממית" (כלומר שלא במסגרת אגודות הספורט), בקרב כל קבוצות הגיל.
ממצאים שפורסמו ע"י המינהל לפיקוח ומניעת מחלות בארה"ב בעשור האחרון (the Centers for Disease Control and Prevention ), מעידים שכ-75% מהילדים בגיל 5-14 שנים רוכבים על אופני כביש או שטח.מדובר בכ- 30 מליון רוכבי אופניים רק בקבוצת גיל זו!
בסקירה זו ברצוני להתמקד בפציעות שכיחות במערכת השלד בקרב העוסקים בפעילות גופנית חובבנית, ולהציע אפשרויות טיפול בהן. ברוב המקרים מדובר ב"פציעות שימוש יתר" (Overuse Injuries ).
אתמקד בשלושה ענפי ספורט שכיחים בקרב הספורט העממי- ריצה, רכיבת אופניים ושחייה.
אין בכוונתי לסקור פציעות הנובעות מטראומה חריפה כגון חבלות ראש , פציעות עקב התנגשויות, נפילות וכדומה.
רכיבת אופניים
תנוחת הגוף ברכיבה על אופניים מתאפיינת ביישור יתר של עמוד השדרה הצווארי ובכיפוף של עמוד השדרה המתני. תנוחה זו דיה להסביר תלונות שכיחות של כאבי צוואר וכאבי גב תחתון. מעבר לפתרונות ה"מיידיים" הכוללים תרגילי מתיחה ותרופות נוגדות דלקת שאינם סטרואידים, יש מקום להמליץ לרוכב/ת על קירוב הכידון למושב והרמה של קדמת המושב ב 10-15 מעלות. ( טבלה # 1 ). רוכבים מתחילים יתלוננו תכופות על כאבים באזור העכוזים. כאב זה נובע מלחץ הנוצר על ה ischial tuberosities . בד"כ מספיק להפחית את משך הרכיבה. במקרים עקשניים יותר יש צורך להחליף את המושב למושב רך יותר ומעוצב, בהתאם למידות הגוף, ו/או להמליץ על שימוש במכנסי רכיבה מרופדות. התעלמות מתלונות אלה עלולה ליצור יבלות באזור העכוזים, ובמקרים קשים יותר אף גושים פיברוטיים באזור.
כאבים באזור הירכיים המקורבות מקורם בד"כ ב trochanteric bursitis עקב שפשוף (friction ) של ה tensor fascia lata ע"פ הטרוכנטר הגדול. סיבה אפשרית נוספת לכאב באזור זה היא דלקת של גיד האיליופסואס. מחושים אלה יגיבו לטיפול מקומי בקרח ( עד 10 דקות לכל היותר בכל פעם), מתיחות של ה ITB (Ilio Tibial Band ) והנמכה קלה של גובה הכידון (טבלה # 1).
הסיבות השכיחות לכאבי ברכיים הן בד"כ עומס יתר על המפרק הפטלופמורלי, הנובע ממיקום קדמי מדי ו/או נמוך מדי של המושב. במקרים אלה הרוכב מכופף את ברכיו לזוויות של יותר מ 70-80 מעלות, ומגביר את הלחץ במפרק בין הפיקה לטרוכלאה של הירך. הטיפול הנדרש הינו התאמת גובה ומיקום המושב ביחס לכידון. הסימפטומים עצמם יגיבו למתיחות של שרירי הHamstrings ולחיזוקים של ה Vastus Medialis , בשילוב עם קרח ו NSAIDS . בעיה שכיחה נוספת הינה תסמונת איליוטיביאלית (ITBS ) עליה נרחיב יותר בפרק הדן בפציעות-ריצה.
מחושים בכפות הרגליים מקורם ב Metatarsalgia , דלקת של גיד האכילס או של ה Plantar Fascia . הסיבה לדלקת בגיד האכילס היא בד"כ מושב נמוך מהרצוי, הגורם למנח של כיפוף יחסי ( Dorsiflexion ) בקרסול ומתח יחסי של הגיד. הסיבה השכיחה לדלקת בפסיה הפלנטארית, למטטרסלגיה ואף להתפתחות אפשרית של פרסטזיות באצבעות כפות הרגליים היא נעל הדוקה מדי.
הטיפול הנדרש הינו טיפול בבעיה היסודית (הגבהת מושב, הרפיית הידוק הנעל ומדרסים בהתאמה).
טבלה מספר 1 : התאמה נכונה של חלקי האופניים השונים למידות גוף הרוכב
|
חלק האופניים
|
המדד הנבדק
|
התאמה נדרשת
|
|
גודל המסגרת
|
המרווח בין המסגרת לבין מפשעות הרוכב/ת
|
בעמידה בפיסוק משני צידי האופניים:
2.5-5 ס"מ באופני כביש
7.5-15 ס"מ באופני הרים.
|
|
מושב
|
גובה המושב
מיקום המושב על המסגרת
זווית המושב
|
כאשר הדוושה התחתונה בשעה 6 הרגל הנשענת על דוושה זו צריכה להיות עם ברך כפופה בזווית של 20-30 מעלות.
כאשר הדוושות באותו גובה (שעה 3 ושעה 9 ) קדמת הפיקה בשתי הרגליים צריכה להיות בקו אחד עם קדמת הארכובה.
מאוזן לחלוטין או הסטה מזערית של החלק הקדמי של המושב כלפי מעלה.
|
|
כידון
|
גובה הכידון
המרחק בין המושב לבין הכידון
המרחק בין הידיות
|
לפחות 2.5-5 ס"מ מתחת לגובה המושב.
ברוכב/ת גבוה/ה יכול להיות עד 10 ס"מ מתחת לגובה המושב.
כאשר מניחים את המרפק על קדמת המושב יש לגעת בכידון עם אצבעות ישרות.
כרוחב הכתפיים באופני כביש
ורחב יותר באופני הרים.
|
|
דוושות
|
מצב הדוושות
|
כף הרגל צריכה להיות בעמדה ניטרלית- אצבעות כף הרגל אינן מכוונות מעלה או מטה.
מפרק הקרסול צריך להיות מול ציר הדוושה.
|
למרות היותן שכיחות פחות, ישנן גם מספר פציעות שימוש יתר בגפיים העליונות. אחיזה קשיחה וממושכת בידית האופניים, כמו גם תנוחת שורש כף היד עלולה לגרום לנוירופטיות בכפות הידיים. הסעיף הפלמרי העמוק (Deep Palmar Branch )של העצב האולנרי חשוף במיוחד ללחץ קריבנית (Proximal ) למעבר העצב בתעלה הפלמרית האולנרית (הידועה גם כתעלה ע"ש Guyon ). הביטוי לנוירופטיה זו הינו עקצוץ ו/או נמלול בזרת ובקמיצה, חולשה באבדוקציה ובאדוקציה של אצבעות 2-5 וחולשה באדוקציה של האגודל.
לחץ על העצב המדיאני קיים אך שכיח פחות. הסימנים דומים לסימני תסמונת התעלה הקרפלית- פאראסטזיות באצבעות 1-3 וחולשה באבדוקציה ובאופוזיציה של האגודל.
בד"כ הסימפטומים הנ"ל חולפים עם הפסקת הגירוי שגרם להם, אך יש לידע את המטופל שלעיתים יחלפו חודשים אחדים עד להיעלמותם.
ע"מ למנוע הישנות הפציעות הנ"ל יש להדריך את הרוכב/ת לשינויים תכופים בתנוחת כף היד, להקפיד על כיפוף קל במרפקים, לרפד את הידיות ו/או לרכב עם כפפות מרופדות.
אזכיר בקצרה בעיות אורולוגיות האופייניות לרכיבת אופניים. בגברים ייתכן לחץ על הסעיף הדורזלי של העצב הפודנטלי (Pudental n. ) בין המושב לבין הסימפיזיס פוביס ( Symphysis Pubis ). נוירופטיה זו מתבטאת בנמלול באזור הפין ולעתים רחוקות אף באימפוטנציה. יש להנחות את הרוכב להפסיק לרכב עד העלמות הסימפטומים. למניעת הישנות הבעיה יש לוודא ריפוד המושב או אף להתאים מושב מיוחד עם חלל במרכזו. ישנם תיאורים בספרות גם על אורטריטיס עם המטוריה. בנשים יתכנו שפשופים בדרגות שונות בעור הוולווה (Vulva ). אמבטיות ישיבה וטיפול עורי מקומי מהווים טיפול יעיל.
טבלה מספר 2 מסכמת את פציעות שימוש היתר המוסקולוסקלטליות ברכיבת אופניים.
טבלה מספר 2 : פציעות מוסקולוסקלטליות שכיחות ברכיבת אופניים
|
חלק הגוף הנפגע
|
הפציעות השכיחות
|
|
עמוד שדרה צווארי ועמוד שדרה מתני
|
מתח שרירים בצוואר, כאבי גב תחתון.
|
|
ירך
|
בורסיטיס טרוכנטרית, דלקת של גיד האיליופסואס.
|
|
ברך
|
כאבים בקדמת הברך (תסמונת פטלו-פמורלית ).
ITBS
|
|
כף רגל/ קרסול
|
מטטרזלגיה, פסצייטיס פלנטרית, דלקת של גיד האכילס, פאראסטזיות.
|
|
כפות ידיים ושרשי כפות ידיים
|
נוירופטיה של העצב האולנרי, נוירופטיה מדיאנית.
|
ריצה
להבנת המנגנונים הקשורים בפציעות-ריצה חשוב להכיר את ההבדלים בביומכניקה ובקינמטיקה של הריצה לעומת הליכה רגילה. מפאת קוצר היריעה אזכיר מספר נקודות בלבד בנושאים אלה. שלב ה Stance (השלב במחזור ההליכה בו יש מגע כלשהו בין כף הרגל לבין משטח הדריכה), אשר כרגיל מהווה כ % 40 ממחזור ההליכה מתקצר ל- % 30 בריצה קלה ול- % 20 בריצה מהירה.
העומס הקיים על הגפה המונחת על משטח הדריכה הנובע מכוחות ריאקטיביים אנכיים למשטח הדריכה עשוי להגיע לפי 5-6 ממשקל הגוף. זאת לעומת עומס של פי 2 ממשקל הגוף בהליכה רגילה.
כלומר שישנו עומס יחסית גדול בפרק זמן קצר על כלל הגפה התחתונה. בנוסף, טווחי התנועה בכל המפרקים בגפיים התחתונות עולים ככל שעולה מהירות התנועה. עובדה זו דורשת מסוגלות לעבודה שרירית בטווחי אורך גדולים יותר מאשר בהליכה רגילה.
עובדות אלה מבהירות מדוע כ % 80 מפציעות הריצה קורות בגפה התחתונה מגובה הברך ודיסטלית.
רב פציעות הריצה הינן פציעות שימוש יתר הנובעות מאימון לקוי.
באופן כללי, ישנן ארבע נסיבות בהן יש סיכון יתר לפציעה: במהלך החודשים הראשונים לתחילת הפעילות, לאחר חזרה מפציעה שהצריכה הפסקת הריצה, בתקופה לאחר עליה לא הדרגתית במרחק הריצה ובתקופה לאחר עליה לא הדרגתית בקצב הריצה.
פציעות ברך שכיחות כוללות את התסמונת הפטלופמורלית ואת התסמונת האיליוטיביאלית (Iliotibial Band Syndrome-ITBS ).
התסמונת הפטלופמורלית מהווה את הסיבה העיקרית לפנייה של רצים למיניהם למרפאה האורתופדית. זו גם הסיבה העיקרית לפנייה של חיילים ביחידות חי"ר לרופאי היחידה.
התלונה האופיינית הינה כאב בקדמת הברך וסביב הפיקה.
בהערכה הרפואית יש להתייחס לאנומליות אנטומיות כגון אנטברסיה מוגברת של מפרק הירך, סיבוב חיצוני מוגזם של הטיביה, פרונציה בכפות הרגליים. כל הנ"ל יגרמו לאי התאמה במפרק שבין הפיקה לבין הירך (Patello Femoral Malalignment ).
סיבות נוספות לתסמונת כוללות חולשה יחסית של המרכיבים המדיאליים של הקוואדריצפס או לחילופין נוקשות יתר של המרכיבים הלטרליים של הקוואדריצפס .
חשוב לזכור שכאב בקדמת הברך עלול לנבוע גם מכאב רדיקולרי (למשל בלט או הרניאציה דיסקלית במרווח L3\L4 ), או פתולוגיה במפרק הירך האיפסילטרלי (למשל דיספלזיה אצטבולרית).
טיפול בתסמונת דורש טיפול בסיבתה- תיקון פקטורים ביומכניים במידת האפשר, כגון מדרסים לסובלים מפרונציה מוגזמת בכפות הרגליים, חיזוקים של הווסטוס המדיאלי ושל האבדוקטורים והמסובבים החיצוניים של הירך, מתיחות לשרירי Hamstrings קצרים וטכניקות של Taping לפיקה.
ה ITB הינו מיתר חזק המתחיל בשריר הגלוטאוס הגדול בעכוז, נמשך בתור ה Tensor Fascia Lata ומסתיים כמיתר העובר ע"פ האפיקונדיל החיצוני של עצם הירך.
התסמונת הנגרמת עקב גירוי חוזר של ה ITB בעת ש"משתפשף" ע"פ האפיקונדיל הלטרלי של הירך מתבטאת בכאב בצד החיצוני של הברך.
הטיפול בתסמונת כולל טיפול מקומי באזור הכאב (קרח, U/S , עיסוי עמוק ), כמו גם טיפול במתיחות לשרירי הירכיים ושרירי הגלוטאוס
פציעות באזור השוק מהוות כ-% 20 מכלל פציעות הריצה. הפציעה השכיחה ביותר בקבוצה זו היא ה Shin Splints המכונה גם Medial Tibial Stress Syndrome . מבחינת הפתופיזיולוגיה מדובר בדלקת פריאוסטלית ו/או דלקת גידית של גידי הסולאוס (Soleus ) או הטיביאליס האחורי (Tibialis Posterior ) באחיזתם לאספקט המדיאלי של הטיביה.
למעשה כל גורם, אשר מגביר את ההתכווצות האקסצנטרית של שרירי הטיביאליס האחורי והסולאוס, מהווה גורם סיכון להתפתחות Shin Splints . הגורמים השכיחים הם: אנטברסיה מוגזמת של הירך, מנח וארוס של הברך או של הטיביה, מנח וארוס של קדמת כף הרגל, קשת אורכית מדיאלית שטוחה מדי או גבוהה מדי בכף הרגל, קואליציה טרזלית (איחוי בין שתיים מהעצמות הטרזליות בכף הרגל), וחוסר איזון בין כוח המכופפים לבין כוח המיישרים של הקרסול. קיימים גם גורמי סיכון חיצוניים (אקסטרינזיים) כגון ריצה על משטחים קשים, נעליים שחוקות, חוסר הקפדה על מתיחות שרירים טרם הריצה.
קלינית התסמונת מתבטאת ברגישות לאורך האספקט המדיאלי של הטיביה וכאב עמום המופיע בזמן הריצה. הבדיקה הנוירולוגית וצילום הרנטגן תקינים.
הטיפול כולל עבודה על מתיחות של שרירי הגסטרוקנמיוס (Gastrocnemius ) והסולאוס, חיזוקים לשרירי הטיביאליס הקדמי והאחורי, וחיזוקים לשרירים הפלנטיפלקסוריים של הקרסול. מדרסים לפי מידה של כפות הרגליים והתאמת משטח הריצה מהווים אפשרויות טיפוליות נוספות.
תסמונת מדור כרונית (Chronic Exertional Compartment Syndrome ) מהווה את אחת האבחנות המבדלות ל Shin Splints . הפתופיזיולוגיה היא איסכמיה זמנית והפיכה של השרירים באחד מארבעת מדורי השוק. איסכמיה זו נובעת מעליה בלחץ התוך מדורי בזמן ולאחר הריצה.
המדורים המעורבים בשכיחות הגבוהה ביותר הינם המדור הקדמי והמדור האחורי העמוק.
המטופל מתאר כאב לוחץ, דומה ל"התכווצות שרירים" חזקה באזור המדור המעורב. הכרת האנטומיה מבחינת הרכב כל מדור חשובה לצורך בדיקה גופנית מדוקדקת לאיתור המדור המעורב בתסמונת. הטיפול הנדרש כולל מנוחה מריצה, תרגילי מתיחה ומדרסים לפי הצורך. אם כל הנ"ל לא פותר הסימפטומים יש מקום לשקול התערבות ניתוחית (פסציוטומיה או פסציאקטומיה).
כף הרגל והקרסול "סופגים" כ-% 20 מכלל הפציעות הקשורות בריצה . שתי הפציעות השכיחות ביותר הן דלקת של גיד האכילס (Achilles Tendonopathy ) ו Plantar Fasciitis .
פתולוגיה בגיד האכילס עקב שימוש יתר כוללת ספקטרום רחב של פגיעות בגיד עצמו ו/או במעטפת הגיד. העדר התייחסות למצב עלול להוביל לקרע היווני של הגיד עצמו. במסגרת בירור החולה יש מקום לבצע גם צילום רנטגן לטרלי של הקרסול ע"מ לשלול Hagelund Deformity (זיז עצם בחלק העליון-אחורי של עצם העקב אשר הגיד משתפשף עליו).
גורמי סיכון לפציעה בגיד כוללים פרונציה מוגברת בכף הרגל, גיד קצר וחולשה יחסית של הדורזיפלקסורים של הקרסול.
הטיפול כולל תיקון הפרונציה, הגבהת העקב בכ15-20 מ"מ (קיימות עקביות סיליקון מוכנות לכך או שניתן לבקש הגבהת העקב אם מפנים במילא את המטופל להתאמת מדרסים לצורך תיקון הפרונציה בכפות הרגליים), מתיחות עדינות לגיד האכילס, חיזוק דורזיפלקסורים של הקרסול.
קרח מהווה טיפול יעיל מהיר להפגת הכאב החריף.
דלקת של הפסציה הפלנטארית עלולה לגרום לשינויים ניווניים ואף לקרעים של הפסציה בד"כ בסמוך לאינסרציה שלה לעקב.
שרירי גסטרו-סולאוס קצרים ופרונציה או סופינציה מוגזמות בכף הרגל מהווים גורמי סיכון להתפתחות פציעה זו.
הכאב קשה יותר בד"כ בתחילת פעילות (צעדים ראשונים לאחר קימה מכיסא או בהשכמה בבוקר), מרב הרגישות באספקט הפלנטרי-מדיאלי של העקב. הבדיקה הנוירולוגית תקינה.
הטיפול מורכב מפיזיותרפיה ( מתיחות של הגסטרוסולאוס, עיסוי עמוק, Taping ), הגבהה קלה לעקב ע"י עקבית רכה, סדי מנוחה ליליים. יש מקום לנסות גם הזרקה מקומית של קורטיקוסטרואידים, אך בכל מקרה לא יותר מ-3 זריקות. טיפול ב NSAIDS יעיל ככל הנראה רק בשלב החריף.
שברי מאמץ (Stress Fractures ) עלולים לקרות בכל העצמות בגפיים התחתונות ברצים כולל בעצמות האגן. השברים השכיחים ברצים למרחקים ארוכים הינם שברים בטיביה, אולם השברים המסוכנים, ולשמחתנו הנדירים יותר, הם שברים בירך כולל צוואר הירך.
מבחינת הפתופיזיולוגיה זהו מצב של "חוסר הסתגלות" העצם לעומסים המכאניים המופעלים עליה.
גורמי סיכון: טעויות אימון –עלייה מהירה מדי במרחק הריצה ו/או בקצב הריצה, הפרעות הורמונאליות בנשים ובמיוחד אמנוריאה הנמשכת מעל חצי שנה, אוסטיאופורוזיס בסיסית (טרם התחלת הריצה), קשת גבוהה מדי בכף הרגל (Cavus ) מהווה סיכון יתר בשברי שוק וירך, בעוד שקשת שטוחה מדי (Planus ) מהווה סיכון יתר לשברי מאמץ בעצמות המסרק של כף הרגל. מובן שגם מנעל בלתי מתאים/שחוק מהווה גורם סיכון לשברי מאמץ.
הטיפול שונה בשברי מאמץ שונים. בשברים ה"שפירים" הכוללים את הטיביה המדיאלית ועצמות המטטרזוס (עצמות המסרק)2-4 , מספיקה בד"כ תקופת מנוחה של 6-8 שבועות, בהן ניתן לעסוק בפעילות אחרת שאינה כרוכה בנשיאת משקל כגון שחייה או אופניים.
שברי מאמץ "קריטיים" הכוללים את צוואר הירך, הטיביה הקדמית, הNavicular בכף הרגל, הפטישון המדיאלי ובסיס עצם המסרק החמישית, דורשים התייחסות מיוחדת.
בשברים אלה הסיכון לסיבוכים כגון חוסר איחוי או מעבר לשבר מלא גבוה יחסית ולפיכך ברובם מומלץ להימנע מדריכה על הגפה הפגועה. בשברים המערבים את הקרסול וכף הרגל בקבוצה זו יש מקום לשקול גם גיבוס. בכל מקרה המלצתי להפנות את החולים הללו לייעוץ אורתופדי (חלקם יזדקקו לטיפול ניתוחי).
טבלה מספר *3: שכיחות פציעות הריצה באיברים השונים
|
האיבר הנפגע
|
שכיחות הפגיעה (% )
|
|
גב תחתון
|
5
|
|
מפשעה וירך
|
15
|
|
ברך
|
40
|
|
שוק
|
20
|
|
קרסול/כף רגל
|
20
|
*מתוך Epperly, 2001 ו- Van-Mechelen, 1992
לסיום פרק זה ברצוני להזכיר מספר כללים, אשר יסייעו בידי הספורטאי החובב ובידי הרופא המטפל בהפחתת הסיכון לפציעות ספורט:
- אין לרוץ אם קיימת צליעה (מכל סיבה)..
- כאב קל בגפה המוקל לאחר חימום קל הינו בד"כ "כאב שפיר" שאינו מעיד על פציעה קשה. אחרת יש לפנות לבדיקה רפואית.(כאב שדרגתו מעל 3/10 בסקלת כאב מ 0-10 דורש התייחסות).
- רץ מתחיל או רץ החוזר מפציעה לא יגדיל את מרחק הריצה מעל % 10 בהשוואה לשבוע הקודם.
- יש לבחור נעל ריצה הנוחה באופן אישי.
- יש להחליף את הנעליים לאחר שגמעו מרחק של כ-1000 ק"מ.
שחייה
בדומה לפציעות הקשורות בריצה ורכיבת אופניים גם פציעות השחייה הן ברובן פציעות שימוש יתר.
בשונה מהפציעות שנזכרו לעיל פציעות השחייה הן בעיקר בגפיים העליונות ובאופן ספציפי סביב הכתף.
בסקר אפידמיולוגי שנעשה ע"י McMaster וע"י Troup בקרב שחיינים מקצועיים צעירים בארה"ב בגילאי 15-16 נמצא שכ % 75 מהם סבלו מכאבי כתפיים, שחייבו הפסקת פעילות לתקופה מסוימת.
שיעור הפציעות בקרב שחיינים חובבים נמוך יותר אך עדיין משמעותי.
מבחינה ביומכנית ארבעת הסגנונות המקובלים בשחייה שונים זה מזה. הסגנון השכיח ביותר בקרב חובבנים הינו הסגנון החופשי (או חתירה), והשני בשכיחותו הוא סגנון החזה.
המפתח למניעת פציעות הינו הקפדה על סגנון שחייה נכון, ובמקרה הצורך יש להמליץ למטופל החפץ לשחות על מספר שיעורים ל"שיפור סגנון".
פציעות כתף
המונח "כתף שחיין" (Swimmer's Shoulder ) מתייחס לדלקות גידים של גידי "השרוול המסובב" (Rotator Cuff ) ו/או לתסמונת צביטה (Impingement Syndrome ).
הכאב מופק בד"כ בתנועות של הרמת היד מעל גובה השכם אך בהמשך,בהתעלמות מן הכאב, יופיע כאב כמעט בכל תנועה של הכתף.
גורמי סיכון לתסמונת כוללים עומס יתר, גמישות יתר, וחוסר איזון שרירי.
הטיפול כולל הפסקת שחייה לפרק זמן משתנה, קרח, NSAIDS , ולעתים אף זריקת קורטיקוסטרואידים לאזור הבורסה הסובאקרומיאלית.
בטיפול הפיזיוטרפי ישנה חשיבות מיוחדת לחיזוק של שריר ה Serratus Anterior שהינו אחד השרירים החשובים בסגנון החופשי.
אי יציבות כתף נובעת מתנועות סיבוביות חוזרות על רקע גמישות יתר. ככל שהמפרק הגלנו-הומרלי יציב פחות, כך גדלה הסכנה לקרע של הלברום.
מטרת הטיפול הפיזיוטרפי לחזק את שרירי ה Rotator Cuff המייצבים את ראש ההומרוס.
כאשר חוסר היציבות מתמידה למרות הטיפול יש מקום לטיפול ניתוחי לייצוב המפרק.
פציעות מרפק בשחיינים כוללות דלקת של גיד הטריצפס (Triceps Tendinitis ), בעיקר בקרב המרבים בשחיית גב עקב היישור הנדרש במפרק המרפק, ומתיחה של הרצועה הקולטרלית המדיאלית (Ulnar Collateral Ligament ), הנמצאת תחת עומס בסגנון החופשי.
הטיפול בפציעות אלה כולל מנוחה, קרח ותרופות נוגדות דלקת.
פציעות עמוד שדרה מסוג מתיחה (Strain ) בשרירי הגב התחתוןעלולות לקרות בעיקר בשחייני הפרפר וסגנון החזה, עקב מנח יישור היתר (Hyperextension ) הנוצר בעמוד השדרה המתני בסגנונות אלה.
במקרים חמורים יותר יישור היתר הנ"ל יכול לגרום לספונדילוליזיס (Spondylolysis ). זהו למעשה מעין "שבר מאמץ" ב Pars Interarticularis.
פציעות גפה תחתונה בשחייה קיימות אך פחות שכיחות.
יש מקום להזכיר מתיחה של הרצועה הקולטרלית המדיאלית בברך העלולה לקרות בשחייני החזה עקב תנועות רגליים המפעילות כוח Valgus בברך.
בכל השחיינים ייתכנו גם כאבים בקדמת הברכיים עקב תסמונת פטלופמורלית וכאבים בכפות הרגליים על רקע דלקת במיישרי אצבעות כפות הרגליים (Extensor Tendinitis ).
הטיפול בכל המקרים הללו כולל מנוחה, קרח, תרופות מקבוצת ה NSAIDS והדרכה לשיפור סגנון השחייה.
בסיומו של מסמך זה ברצוני להדגיש שוב שכבכל דיסציפלינה אחרת ברפואה גם ובמיוחד ברפואת הספורט, הטיפול הטוב ביותר הינו המניעה.
במקרה זה, מניעה של טעויות אימון, המהוות את הסיבה העיקרית לפציעות הספורט.