שום טריאתלט אינו מבקש שירחמו עליו, אבל כשהם מתארים את השגרה המפרכת של האימונים, ואת ריבוי ההכנות הפרקטיות והטכניות, הרחמים מתעוררים מאליהם. טריאתלון מורכב משחייה, ריצה ואחריה רכיבה. אבל מי שחושב שכל מה שצריך בשביל להיות טריאתלט הוא זוג נעליים, זוג אופניים, שגרת אימוני ריצה ורכיבה ומנוי לבריכה בשביל אימוני השחייה - יגלה שטריאתלון אינו סתם צירוף של שלושה ענפי ספורט. מדובר בדרך חיים כוללת, התובעת מהמאמץ אותה כמעט את כל משאביו.

"יש אין-ספור פרטים לדאוג להם כדי להגיע מוכן לאימונים. בלילה שלפני אימון רכיבה מכינים משקאות איזוטוניים ושמים במקפיא. בבוקר לפני האימון מכינים משהו לארוחה שלפני היציאה לרכיבה ואורזים חטיפים, פירות יבשים ופירות לרכיבה. מכינים תיק ובו בגדי רכיבה, נעליים וגרביים. לא שוכחים את נגן המוסיקה, את הכפפות, את השתייה שבמקפיא, את משקפי השמש והקסדה. מכינים שתייה חמה לנסיעה עד למקום המפגש. ואז מגיעים, מחליפים בגדים, מסדרים את התיק ויוצאים לרכיבה. מקווים שלא שכחנו לנפח צמיגים, לקחת פנימית רזרווית ומשאבה", מספר צבי רבין, בן 40 מהרצליה, איש יחסי ציבור וקשרי משקיעים, העוסק בטריאתלון זה ארבע שנים.

"ואלה רק ההכנות לאימון רכיבה", הוא ממשיך. "גם לפני שחייה צריך לארגן ציוד ואוכל: לוודא שיש בגד ים יבש, לא לשכוח לקחת סנפירים, כובע ים ומשקפת לאימון, כפכפים, מגבת וכלי רחצה לאחריו, לאכול משהו לפני, להכין משהו לאכול אחרי, ולא לשכוח תחתונים - מה שקורה לא פעם. אפילו בשביל לצאת לרוץ צריך לדאוג לסט בגדים יבש ונקי, גרביים, נעליים מתאימות, משקפי שמש בקיץ, כובע וצעיף פליס בחורף, מוסיקה נגד השיעמום, תמרים נגד הרעב ומשקה איזוטוני לסוף המסלול".

שש-שבע ארוחות ביום

ואם הכנת הציוד לפני כל אימון אורכת זמן, הרי הציוד הנדרש גם גוזל הרבה כסף. בשביל שלושה אימוני רכיבה שבועיים צריך שתי חליפות רכיבה לפחות (כל אחת עולה כ-1,000 שקל), כפפות, שני זוגות נעליים (כל זוג כ-500 שקלים), כמה זוגות גרביים, קסדה (לפחות 300 שקל), משקפי שמש (לפחות 400 שקל) וציוד לחורף. וזה לפני שקונים מד דופק, GPS ואת האופניים עצמם (לפחות 4,000 שקל).

גם השחייה דורשת את שלה - בגדי ים שמתבלים, משקפות שחייה שצריך להחליף כל שלושה חודשים, סנפירים, כפכפים, לא לשכוח מגבת, ולעשות מנוי לקאנטרי, מועדון כושר או בריכה.

אפילו הספורט הפשוט מכולם לכאורה - ריצה - דורש ציוד והכנות. צריך בגדי ריצה מיוחדים, כי בבגדים רגילים מזיעים וסובלים משפשפות. הזיעה שמתייבשת על הבגד גורמת בלאי, וחייבים לכבס מהר אחרי השימוש. חליפת ריצה עולה מאות שקלים, וחורפית - כ-1,000. צריך שני זוגות נעליים לפחות (כל זוג 500 שקל לפחות), הרבה גרביים, ורוב הרצים משתמשים גם במדרסים (500-700 שקל). בחורף דרושים בגדי ריצה ארוכים, פריטי פליס להתכסות בהם כדי לא לקפוא בחוץ, חולצה מחממת וטייץ ארוכים. ואין לשכוח תשלום חודשי על חברות בקבוצת אימונים (כ-400 שקל).

העלויות של הציוד גדולות, אבל הן לא העלויות היחידות. "בכל קנייה בסופר אני שם בעגלה חלב סויה, פירות יבשים, דגני בוקר וגרנולה, המון יוגורטים, ביצים, לחם מדגנים מלאים, אגוזים", מפרט רבין. "בחנויות טבע קונים ויטמינים ותוספי תזונה, חטיפי אנרגיה וחטיפי חלבון, ג'ל פחמימות ומשקאות איזוטוניים. וצריך שיהיו בבית הרבה פירות וירקות. נכון שכיף לאכול הרבה ושאפשר לזלול חלבה בלי הגבלה, אבל לפעמים הצורך לקנות, להכין ולאכול שש-שבע ארוחות ביום מתחיל להעיק".

רגע לפני שהלב נקרע לשמע תלאותיו של הטריאתלט - הטרוד כל כולו בהכנת ציוד, בקניות, בכביסות, בתחזוקת ציוד, בהכנת אוכל ובנסיעות למקומות רחוקים רק בשביל לרכוב בהם ולחזור - נשאלת השאלה, בשביל מה צריך את כל זה.

מאמן הטריאתלון גיל וינר, בן 42, שמאמן שלוש קבוצות בצפון תל אביב, מספק תשובות ברורות לשאלה הזאת. "כל מנכ"ל היום רוצה טריאתלון ברזומה שלו", הוא אומר. "טריאתלון הוא חותם הצלחה ייחודי וקשה להשגה. לכולם בעולם העסקים יש מכונית, גאדג'ט, חשבון הוצאות. אבל לא לכל אחד יש היכולת לעמוד במה שנדרש מטריאתלט. ההתמודדות בטריאתלון היא של אדם עם עצמו. עם הפחדים שלו, הקשיים, הציפיות, והרבה הרבה זמן לבד בשקט עם עצמו, כי בשחייה, ריצה ורכיבה לא מדברים הרבה עם אחרים. מי שיכול להיות עם עצמו, מרגיש שהוא יכול כל דבר, וזו תחושה רבת עוצמה".

סיבה שטחית יותר, אך טובה לא פחות, היא שאפשר לאכול הרבה מאוד ובכל זאת להיראות טוב. "השיפור במראה ניכר בכל המתאמנים. הם מרזים, נראים טוב ומרגישים הרבה יותר טוב", אומר וינר. "וגם השייכות לקבוצה, שנפגשת בערך שש פעמים בשבוע, היא מהותית. הקבוצה נותנת מסגרת חברתית, כמו משפחתית, יש בה תחרותיות בונה ולא הורסת כמו שהם רגילים מעולם העסקים, ויש חברויות חזקות". אמנם החברות בקבוצה עולה כסף, "אבל פסיכולוג עולה יותר", אומר וינר.

"ההרגשה שנתנו לי חברים לקבוצה, שגמרו תחרות 'חצי-איש-ברזל' בטבריה שעתיים לפני, חיכו לי שעתיים ואז הצטרפו אלי לריצה של שני הקילומטרים האחרונים שלי - שווה את כל הזיעה והמאמץ והתסכולים שבדרך לתחרויות האלה", מסכם רבין.

תחליף למשפחה

אז כמה זיעה ומאמץ צריכים להגיר טריאתלטים בדרך אל המטרה? אבי ברכה, בן 42 מתל אביב, ראש תחום הטריאתלון במכון וינגייט, מאמן ארבע קבוצות בוגרים וקבוצה אחת של ילדים. "תוכנית אימונים סטנדרטית מכילה 15-17 שעות אימון שבועיות, שיש בהן שלושה אימוני שחייה, שלושה אימוני אופניים ושלושה אימוני ריצה", הוא אומר. "לקראת תחרות מוסיפים אימונים".

האימונים מתקיימים פעמיים ביום בדרך כלל, כי רצוי להפריד ביניהם. "לא נכון לרוץ ואז לשחות על הבוקר, ובכלל לא רצוי להעמיס בבת אחת על שתי מערכות שונות. צריך לדעת מה להתאים למה, מה לעשות אחרי מה", אומר ברכה. לשם כך שולח המאמן בתחילת כל שבוע לכל מתאמן אי-מייל ובו פירוט האימונים השבועיים שלו והודעה על יום חופשי אחד. כשמתבוננים בתוכנית כזאת, נשאלת השאלה איפה מוצאים זמן לכל ההכנות, לכל האימונים וגם לחיי משפחה, למשל.

"נתקלתי בהרבה מאוד מקרים שבהם התחביב בא על חשבון הבית", מעיד ברכה. "היו מקרים שבני זוג נפרדו ומשפחות התפרקו עקב התמסרות מוגזמת לתחביב, שגורם לעוסקים בו לאבד את הגבולות. חלק מהתפקיד של מאמן הוא לעצור אותם ולמתן אותם. אלה אנשים עם יכולת כלכלית גבוהה ועם זמן פנוי, שמעבירים את עצמם על דעתם. הם עושים דברים על חשבון המשפחה, וזה מתנקם בהם. אני כל הזמן בודק את העניינים בבית לפני שאני ממשיך לדרבן את המתאמנים".

את הקושי לשרוד בחיי משפחה עם בעל טריאתלט חוותה ר', עורכת דין מאזור השרון. "החיים בבית סובבים סביב תוכנית אימונים, סביב האוכל, סביב הבגדים והנעליים והאופניים, ההוצאות גדולות, וזה שתמיד יש אימון בשישי בערב ואימון בשבת בבוקר לא ממש משאיר מקום למשפחה", היא מספרת.

לדברי רבין, במקרים רבים את המשפחה הגרעינית מחליפה הקבוצה. "מבלים זה עם זה הרבה יותר מאשר עם כל גורם אחר בחיים. מתאמצים ביחד, נתקעים ביחד, עוברים חוויות מרגשות יחד, רואים נופים מדהימים יחד. וישנן ארוחות הבוקר הקבועות בשבת, והקפה שאחרי הריצות, ואירועים שהקבוצה מארגנת לעצמה".

אבל לטעמו של רבין, לא החברותא או ההישגים עומדים ביסודה של ההתמסרות המוחלטת לתחביב הזה: "המדיטציה שברכיבה או הריצה, ההתכנסות לתוך עצמי, למחשבות ולרגשות שלי, דפיקות הלב שמרגישים כשנעצרים אחרי עלייה קשה בנוף מדהים, והתחושה הנפלאה, הגופנית והמנטלית, שמרגישים כל הזמן, ולא רק בסוף אימון - זה מה שמשאיר אנשים בתוך המסגרת הזאת, ולא ההישג בשעות ובדקות שהם משיגים מתחרות לתחרות".

פי חמישה

הפופולריות של ענף הטריאתלון הולכת ומתעצמת. לפני עשר שנים היו 400 חברים באיגוד הטריאתלון, כיום רשומים בו 2,000 כמעט (20% מהם נשים). האיגוד מפעיל מערך מחשבים לניהול התחרויות, הכספים והרישום, ובמרכז הרישום שלו פועלים ארבעה טלפנים, מזכירה ומזכ"ל, בשני משרדים בכפר המכביה. זאת, אחרי שנים שבהן האיגוד היה למעשה צריף על גג ברחוב הארבעה בתל אביב, שבו ישבה מזכירה בחצי משרה.

גם מספר המשתתפים והמתאמנים גדל בהתמדה. בטריאתלון אילת, שהוא אליפות הארץ בענף, השתתפו לפני עשר שנים 500 מתחרים, והשנה עתידים להשתתף 1,600 (מתוכם 350 ילדים ובני נוער). בטריאתלון הנשים האחרון השתתפו 450 נשים. תחרויות (שמשתתפים בהן לרוב כ-1,000 בני אדם) מתקיימות בכל שנה בתל אביב, בעמק הירדן, בקיסריה, בחוף כרמל ובאילת. 

מקור: עיתון הארץ - 23/10/2006